פסק-דין בתיק ע"פ 33273-09-11

פתח דבר

1.         בתאריך 1.7.09 בשעה 14:00, או בסמוך לכך, נהגה ג'יימי סמיונוב (להלן: "המשיבה") ברכבה ברח' בן גוריון ברמת-גן, מכיוון צפון לדרום. אליהו טביב, יליד 1938 (להלן: "המנוח") חצה באותה עת את הכביש, ברח' בן גוריון. בכתב האישום נטען כי המנוח חצה את הכביש משמאל לימין בכיוון נסיעתה של המשיבה.

2.         המשיבה פגעה במנוח עם חלקו הקדמי ימני של רכבה, לאחר שהספיק לעבור כ- 9.45 מ' מרוחב הכביש. המנוח נפגע באורח קשה, פגיעה שכללה חבלת-ראש ושברים בגפיים (להלן: "התאונה"). יומיים מאוחר יותר נפטר המנוח בבית החולים שיבא, אליו הובהל כתוצאה מהתאונה.

המשיבה הועמדה לדין בעברה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

3.         בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (כב' השופט י' צימרמן) זיכה את המשיבה מהעבירות שיוחסו לה. על הזיכוי מערערת המדינה בפנינו.

עיקר טיעוני הצדדים בבית-משפט קמא

4.         בהסתמך על חוות-דעתו של הבוחן המשטרתי שהעיד מטעמה, טענה המדינה כי המנוח חצה את הכביש משמאל לימין, כיוון נסיעתה של המשיבה. המשיבה הבחינה בו רק לאחר שהספיק לחצות 9.45 מ' מרוחב הכביש, הגם ששדה הראייה שלפניה היה פתוח. כפועל יוצא מכך, המשיבה איחרה בתגובתה לבלימת הרכב איחור משמעותי, ובכך התרשלה. התאונה, כך לטענת המדינה, היתה תאונה חזיתית, שיכלה להימנע לו היתה המשיבה מבחינה במנוח במועד.

5.         המשיבה טענה, מנגד, כי התאונה היתה בלתי-נמנעת. עמדתה נשענה על חוות-דעתו ועדותו של מומחה מטעמה, אשר קבע - בהסתמך על כל הנתונים העובדתיים כפי שנקבעו על-ידי הבוחן המשטרתי (ושעליהם לא חלק) ותוך ביצוע סימולציות באמצעות תוכנת מחשב מתקדמת - כי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהמנוח חצה את הכביש מימין לשמאל ולא משמאל לימין, כפי שטענה המאשימה.

לכיוון החצייה השלכה רבתי על יכולתה של המשיבה להבחין בהולך הרגל בעת חצייתו. בחצייה משמאל לימין, כך על-פי טענת ההגנה, לא היתה למשיבה כל אפשרות להבחין במנוח חוצה את הכביש בעת שישנה תנועה בנתיב הנגדי. אליבא דההגנה המדינה לא הוכיחה את מצב התנועה בנתיב הנגדי.

בהסתמך על אותה חוות-דעת של מומחה ההגנה, טענה ההגנה עוד כי "מדובר בתאונה מסוג פגיעה פינתית ולכן לא ניתן להסיק מכיוון הטלת המנוח על הכביש לאחר פגיעתו, מה היה כיוון חצייתו את הכביש" (שם, בעמ' 2; ההדגשה הוספה).

6.         הראיות המרכזיות ששימשו את הבוחן המשטרתי לקביעת כיוון חציית המנוח את הכביש היו כדלקמן:

(א)           מעיכת פח במכסה המנוע במרחק של 30-20 ס"מ מפינת הרכב (שם, בעמ' 5; ת/6, סעיף 5; ת/6, סעיף 14), ופרוסת לחם שהיתה לכודה בין כנף הרכב לפנס.

(ב)           סימני ניגוב אבק שהחלו ממרחק של 55 ס"מ מפינת הרכב. כיוונם הכללי סומן בגיר אדום על גבי תמונות 17-13 בת/8 (עמ' 5 לפסק הדין).

(ג)            מעיכה בקורה הימנית.

את הדגש שם הבוחן על סימני ניגוב האבק. מיקומם בשליש הרכב מצביע, כך נטען, על כך שמדובר בפגיעה חזיתית, אשר יכולה היתה להיגרם אך ורק מכיוון חציה משמאל לימין. הבוחן המשטרתי הצהיר כי לא עלתה כלל בדעתו "האפשרות שמדובר בפגיעה פינתית" (שם; פרוטוקול מיום 2.5.10, בעמ' 10, ש' 12-10).

עיקרי ממצאיו של בית-משפט קמא

7.         בית-משפט קמא דחה את מסקנתו של הבוחן המשטרתי באשר לחציית המנוח משמאל לימין וזאת משלושה נימוקים מרכזיים:

(א)           מאחר שהבוחן לא העלה על דעתו את האפשרות שמדובר בפגיעה פינתית, הרי שכל שניתן להסיק מהסימון בגיר האדום הוא אך ורק הכיוון הכללי של ניגוב האבק. לא ניתן ללמוד מהסימון בגיר את מיקום תחילת סימן ניגוב האבק, אלא אך ורק את קו מגמתו - האם מימין או משמאל.

(ב)           אין כל ודאות לכך שסימני ניגוב האבק נוצרו בהכרח מהתאונה ולא נגרמו, למשל, לאחר קרות התאונה. מסקנה זו עולה מעדותו של הבוחן עצמו, שהעיד על כך ואף הוסיף כי סביבת התאונה לא נשמרה באופן סטרילי (שם, בעמ' 15, ש' 11-10). בית המשפט לא קיבל את עדותו של הבוחן, שבהתבסס על ניסיונו העיד כי סימני הניגוב נראו "חדשים". הבוחן לא ציין בתרשומות שביצע בזמן אמת, דבר על-כך. אליבא דבית-משפט קמא, אין זה סביר כי יזכור שנתיים לאחר מכן כי כך הם נראו (עמ' 6 לפסק הדין).